כמו כל נתנייתי אמיתי דורון קרמר מנצל את הבלוג השבועי בגלובס כדי להביע את דעתו על הפיטורים המעט מהירים של המאמן אריק אלפסי.
<P>דומה שהאירועים האחרונים באליצור אשקלון נתנו הזדמנות להנהלות, מאמנים ושחקנים, לראות את אחד מהשפעותיו השליליות של החוק הרוסי: האפשרות להחזיק מספר בלתי מוגבל של זרים בסגל הקבוצה. על פי מה שדווח, היחסים העכורים בין השחקנים הזרים לישראלים גרמו להתפרקות חברתית בקבוצה, מחנאות, לכלוכים וריבים שהובאו גם אל הפרקט, גרמו לשרשרת הפסדים ולפיטוריו של מאמן צעיר ומוכשר.</P>
<P>אריק אלפסי לא נבהל מההזדמנות הראשונה שניתנה לו לאמן בליגת העל ועשה עבודה יסודית וטובה. קור הרוח שלו לא הפתיע אותי. זו הייתה התכונה הבולטת שלו גם כששיחקנו יחד בקבוצת הנוער של נתניה. אבל אלפסי היה תלוי ברצונם הטוב של שחקניו. לא לצאת יחד למועדון או להזמין לארוחות יום שישי. אלא להיות קבוצה. לדעת להבדיל בין האדם לשחקן. אבל ברגע שמאמן תלוי ברצונם הטוב של שחקנים, זרים או ישראלים, מוטב לו שיתחיל להתפלל.</P>
<P align=center><IMG src="http://www.basket.co.il/pics/2007/Gallery/07-08/round_4/ashke_bnei/ashke_bnei10.jpg" width=400 border=0></P>
<P align=center><STRONG><EM>היה תלוי ברצונם הטוב של השחקנים. אלפסי (צילום: באדיבות אתר ONE- גבע תלם)</EM></STRONG></P>
<P>העובדה שקבוצות מביאות חמישה זרים, אפילו שישה, וכולם אמריקנים, יוצרת מחנאות על רקע תרבותי. נדמה לפעמים שמדובר בזרים ממאדים, ישראלים מנוגה. זה קשה, בתור ישראלי, להרגיש לפעמים כמו אורח בחדר ההלבשה שלך. יש שחקנים זרים רבים שיגידו את דעתם עליך בקול רם, בפנים שלך, ותצטרך לדעת איך להתמודד עם זה. לפעמים זו תהיה סתם בדיחה, לפעמים ויכוח טיפשי, לפעמים האשמה כבדת משקל. גם את הלחשושים, של שני הצדדים, כולם רואים ויכולים לנחש מה נאמר שם.</P>
<P>אני גם בטוח שהדיבורים בעברית נשמעים להם כקונספירציה נגדית. שלא נדבר על הכינויים העבריים שהם זוכים להם. גם הרגישות של שחקנים להעדפת צד אחד יכולה לצוץ באימונים ולגרום לתחושות תסכול. אבל כדי לגשר על הפערים הללו וליצור קבוצה מצליחה ובריאה, קבוצה זקוקה לשלושה פרמטרים עיקריים: יכולתו של הצוות המקצועי וההנהלה לבחור את האנשים הנכונים, המנוסים, זרים וישראלים, שמסוגלים לא רק לוותר על אגו, אלא גם ללמד אחרים איך לוותר על אגו. זה חייב לכלול סקאוט אישיות יסודי.</P>
<P>הפרמטר השני, עליו כאמור איבד אלפסי את משרתו, הוא רצונם הטוב של כל השחקנים, מקומיים וזרים, לשתף פעולה ולשים בעדיפות עליונה את המטרה המשותפת - לנצח. מה שמוביל לפרמטר החשוב ביותר בקבוצה מקצוענית: ניצחונות. ניצחונות הן מדחס. דוחסות את כל הבעיות, חברתיות, מקצועיות, ת"ש, מין, כלכלה - כלפי מטה. בקבוצה מנצחת כולם אוהבים אחד את השני, גם אם הם לא סובלים אחד את השני. הפסדים הם מצוף, עולים ומעלים איתם את כל החרא, ובדרך שוטפים ולוקחים את כל הקבוצה יחד איתם.</P>
<P>מסקנה: עדיף לנצח.<BR><BR><STRONG><FONT size=3>בינתיים, בעולם האמיתי<BR></FONT></STRONG><BR><STRONG>אולסטאר.<BR></STRONG><BR>לא היה סיכוי בעולם שאקום לפנות בוקר כדי לראות את משחק האולסטאר של ה-NBA. אולי אם הייתי בן 12, שהוא ללא ספק הגיל המושלם להיות חובב NBA (ולקרוא את הטורים של מנחם לס). המשחק הזה, למרות הבאזז המזויף שמנסים להקנות לו, פשוט לא מעניין, לא מזיק, לא מועיל. הנאומים על התרומה לניו אורלינס של אחרי קתרינה אולי עושים נעים לדייויד סטרן, אבל אם הייתם שואלים את השחקנים (ואת הצופים) הם בוודאי היו אומרים שהם מעדיפים את הלוקיישן של העונה שעברה, לאס וגאס. ולא בגלל המשחק.</P>
<P>אבל דומה שדווקא תחרות ההטבעות מצליחה לעניין. לא בגלל הכדורסל אלא יותר בגלל המשמעויות הנוספות שהיא מעניקה. ב-1986 ספאד ווב, 1.68, זכה בתחרות ההטבעות ונתן לכל ילד עם כדור כתום ביד את האפשרות לחלום שגם הוא יכול. ב-1988 ג'ורדן הטביע מקו העונשין ושלח מסר לכל אותם ילדים שישכחו מזה. אחד החוליים של הכדורסל האמריקני הוא קידוש ההטבעה. ההטבעה כחזות הכל. אם הטביעו עלייך, אל תראה את פרצופך במגרש יותר. אם הטבעת על מישהו, אתה הגבר. בזמן שבליטא, יוון וארגנטינה עובדים על הג'אמפ שוט, המסירה והכדרור, בארה"ב עסוקים בפנטזיות על סופרמן. דווייט הווארד הראה ביצועים אתלטיים בהחלט מדהימים השנה בתחרות, אבל בשורה התחתונה - התחרות הזו מוסיפה לגלוריפיקיזציה של ההטבעה, הזנחה של יסודות ומובילה להפסדים באולימפיאדות ואליפויות עולם. אז בעצם, שימשיכו.<BR><BR><STRONG>הלאה, דן מנו</STRONG>.</P>
<P>זהו, סופית, דן מנו הוא הפייבוריט שלי בהישרדות. לא קונה את התדמית שניסו למכור לנו של התחמן השקרן. הבנאדם משחק את המשחק כמו שצריך לשחק אותו, ומי שיש לו בעיה עם זה שישתה את מי הים של ג'יבארו. ברור שאין לו סיכוי לזכות, בגלל צבירת אויבים מוגברת. אבל שמועות עקשניות רומזות על עוד התערבות של ההפקה ובחירת SMS של חביב הקהל. אם זה אכן יקרה, לראשונה בחיי אני הולך לשלוח SMS לתוכנית ריאליטי ועליו מספרו של דן מנו. למה לא נועם? כי אוהבות אותו יותר מדיי בנות (כולן), הוא נמצא על אי המתים יותר מדי זמן ולא צובר אויבים, ולכן נדמה שהוא הולך לעוף אל הניצחון כמו דבורה אל הכוורת. למרות שגם את מרינה לא הייתי פוסל, כי אם תשאלו את אברם גרנט הוא יספר לכם שלפעמים כל מה שצריך כדי לנצח זה תחת. את הדחתה של ורה חגגתי עם חיוך, פעולה שנדמה שאם ורה תעשה, הפרצוף שלה יתפרק. </P>
<P>כעת נותר רק לחכות להדחתה של ליה, השריד האחרון של ברית ורשה. ושדן יעשה טובה וילווה למשה את מברשת השיניים שקיבל. את הבל פיו של משה ניתן להריח דרך המסך.</P>
<P>פורסם בגלובס ב-18/2/08<BR></P>