--- מאת דביר וינוגרד ---

אור קורנליוס, שון דאוסון, מייקל בריסקר, לוטן אמסלם, גולן גוט, עמית אהרוני, בן קרטר וכמובן דני אבדיה ותמיר בלאט, הם רק חלק מרשימת כדורסלני 'דור ההמשך' שמשחקים או שיחקו בשנים האחרונות בליגת ווינר סל. תופעה זו שכיחה גם ב-NBA, כאשר חלק מטובי בניה הם בעצם "בנים של" (סטף וסת' קרי, דומנטאס סאבוניס, ג'רמי גרנט, ג'יילן ברונוסון, ג'יי קראודר, ג'רן ג'קסון ג'וניור, טים הארדווי ג'וניור, לארי נאנס ג'וניור ועוד שלל ג'וניורים רבים וטובים). למעשה, בחירת מקצוע זהה לזה של ההורים היא תופעה די נפוצה במגוון תחומים, לעיתים זה נתפס כהחלטה יותר קלה, שדורשת פחות סיכונים, אך מצד שני, מדובר בבחירה שמלווה בלא מעט ספקנות וחוסר הערכה מצד החברה. האם הדבר נכון גם בכדורסל? ייתכן כי הספקנות או עצם ההתעסקות באב המוצלח יופיעו רבות, אבל חשוב לציין, כי בכל הקשור לכדור הכתום, אין הנחות - כדי להיות מקצוען, אתה צריך להיות שחקן טוב ולעבוד קשה, אפילו קשה מאוד.

ובכל זאת, נשאלת השאלה המתבקשת מהו הגורם המרכזי לתופעה זו , שרק הולכת ומתפתחת עם הזמן, כאשר גם בגילי הנוער צומחים להם כמה כוכבי 'דור העתיד' דוגמת עומרי שלף ואור טפירו (אין צורך מן הסתם להסביר מי האבות). האם לשחקני העבר יש חלק משמעותי בכך, התשוקה באה מהם או מהילדים וכיצד כדאי לחנך צעירים שחלומם הגדול ביותר הוא לשחק כדורסל? יצאנו לבדוק זאת עם אנשי הדור הראשון בכדי לקבל תמונת מצב.

קורנליוס ובריסקר במדי גלבוע גליל בעונה שעברה, כדורסלני "הדור השני"

אבדיה, גם הוא חלק מהתופעה (צילום: FIBA.BASKETBALL)

אהבה מגיל צעיר

הראשון לספר על החוויה המיוחדת ולהסביר מה לדעתו מהווה גורם מרכזי לתופעה הוא שמעון אמסלם, שנחשב עד היום לאחד הסמלים הגדולים ביותר של הפועל תל אביב. אביו של לוטן, שחווה עונה פריצה בהפועל "נופר" גליל עליון, סיפר כי: "אני יודע שיש הורים אחרים שמאוד דחפו את הילדים שלהם לכיוון הכדורסל כמו מיקי (ברקוביץ') או זופי (אבדיה). אצל לוטן זה מיוחד כי הוא לא היה מסומן מגיל צעיר, אז כל מה שהוא השיג זה לגמרי שלו. כדי להצליח, אתה חייב למצוא את המנוע הפנימי וללכת עם זה עד הסוף והוא עשה את זה. ברגע שהילד מחליט שזה מה שהוא רוצה, אז מגיעה המעטפת, ההכוונה, הדחיפה והניסיון האישי שלי שעזר לו פה ושם כשחקן, אבל מעבר לזה זה מאה אחוז שלו ואני לא יכול לקחת אחוז אחד מזה. דרך אגב תשאל את כל המאמנים של לוטן מהקט סל ועד היום, מעולם לא הרמתי טלפון למאמן שלו או התערבתי בנושאים מקצועיים, מעולם גם לא השתמשתי בכוח שיש לי כביכול, כדי לקדם אותו, אלא להפך גזרתי על עצמי שתיקה בנושא הזה ואפילו צמצמתי קשרים עם אנשים שלפני זה היה לי איתם קשר רציף, כדי לא להתערב.

ג'ו דאוסון, שהגיע ארצה בשלהי שנות ה-80 ובהמשך השתקע במדינה וכיכב בליגת העל במשך זמן רב (כ-20 עונות), הלוא הוא אביו של שון שמככב העונה בהפועל "עצמון" חולון, שיתף מהי הסיבה המרכזית לדעתו: "אני חושב שזה שילוב, זה גם הניסיון של האבות אבל קודם כל הילדים מקבלים חלק מהכשרון שיש לנו, חלק מזה זה גנטי - האתלטיות, השליטה הטובה בכדור או חוכמת המשחק. ממה שאני רואה, רוב שחקני הדור השני שמשחקים היום בליגה מזכירים לי את האבות שלהם בצורת המשחק וזה מאוד מעניין לראות את זה".

דניאל ששר, המנכ"ל והמנהל המקצועי של מחלקת הנוער של הפועל ירושלים, שעובד למעלה מ-20 שנה עם שחקנים צעירים הוסיף כי: "אני מניח שהורים לשחקנים יודעים עד כמה קשה צריך לעבוד ועם איזה קשיים צריך להתמודד והם מבינים שבסופו של דבר האחריות היא על הילד עצמו, מן הסתם יש לזה חלק גדול בהצלחה שלהם. בניגוד ללא מעט הורים היום שמחפשים קצת לעשות את העבודה בשביל הילד ולהקל עליו או להוריד ממנו אחריות, ספורטאים מקצוענים יודעים מה דרוש כדי להגיע להישגים וגם מעמתים את הילדים שלהם עם זה. כל זה כמובן עוזר מעבר לתכונות הגנטיות שגם מועילות לכך".

אמסלם, "לא יכול לקחת אחוז אחד מההצלחה של לוטן"

במקרה של אמסלם, מעניין לראות כי הוא בחר לשחק בגילי הנוער באותו המועדון בו כיכב אביו, על עצם הבחירה סיפר שמעון כי: "קודם כל מבחינתו לא היה סיכוי שהוא ישחק בשום מקום אחר כי זו התמונה שהייתה אצלו בראש, לא כהחלטה שלי, היה גם את העניין הגאוגרפי (מתגוררים בתל אביב) וזה גם בגלל הרצון שלו לשחק עם חבריו לכיתה, כי כשהוא היה צעיר יותר בית הספר לכדורסל 'מלמד' נפתח על ידי 'שחור' (יצחק לוי), צמוד לבית ספר שבו הוא למד, ומיד אחרי הלימודים הוא היה הולך עם חברים שלו לאימונים, ככה שהתנועה הייתה טבעית. אמנם הוא נולד אחרי המאבקים הגדולים בין הפועל למכבי (הפועל תל אביב לא הייתה בליגת העל באותן השנים) אז הוא לא הכיר את זה באמת, אבל הרצון שלו היה ללכת רק לשם".

אצל דאוסון לעומת זאת הסיפור מעט שונה, אך עצם האהבה למשחק, מספר ג'ו, הגיעה אך ורק משון עצמו: "התשוקה באה ממנו, אני תמיד היית צופה בכדורסל וכבר כשהוא היה קטן, בגיל ארבע פחות או יותר הוא היה מגיע למשחקים וידע כבר אז לזהות כל שחקן והבין בדיוק איך כל אחד משחק. למעשה, הוא פשוט התאהב במשחק כבר מאז שהיה תינוק".

ג'ו עם שון וטיילר דאוסון בתקופתם בראשל"צ, "התשוקה למשחק באה משון עצמו"

צריכים לשחק "מחבואים"

בכדי להבין האם קיים קשר בין התפתחות מחלקות הנוער בארץ לבין שכיחות התופעה המדוברת, מסביר ששר כי: "פעם לא היה בכלל את הפונקציה של הבנייה הגופנית, היום כולם מבינים שאם שחקן מגיע לא מוכן פיזית לבוגרים לא יהיה לו סיכוי ולכן מחלקות הנוער משקיעות הרבה כסף בתחומים האלה. מצד שני, הילדים היום פחות "חתולי רחוב" ובאופן כללי הם נוטים להתקשות בהתמודדות עם קשיים שזאת בעיה, משום שקשיים הם 'בילד אין' בענף הזה ובכלל בספורט מקצועי, אין כמעט ספורטאי שלא חווה קשיים, אולי דונצ'יץ'. קשה להם יותר להתמודד בגלל השינוי התרבותי, שבעקבותיו ההורים נוטים לעשות את העבודה בשביל הילדים או לפנק אותם וזה גורע כלים מהילדים. עצם זה שהם אפילו לא משחקים 'מחבואים' פוגע במיומנויות החברתיות שלהם, יש מחיר למסכים ולעולם הוירטואלי שמונע התמודדות עם קשר עין ופנים אל פנים, קשר שהוא חובה בספורט. אבל כאמור מהצד השני מחלקות הנוער היום נותנות יותר ויש היום הרבה יותר מידע ונגישות, שמסייעים המון למחלקות הנוער. מהבחינה הזאת ייתכן כי יש יתרון מסוים להורים שהם ספורטאים, שיודעים כמה הדברים האלה חשובים".

אמסלם שגדל במחלקת הנוער של שדרות והפועל שער הנגב מספר בהתרגשות על ההתפתחות העצומה בנושא: "אי אפשר להשוות בכלל. הידע שקיים היום לכל אחד שרוצה ללמוד ולהתקדם הוא מדהים, פעם זה פשוט לא היה קיים. זה עולם אחר לגמרי של טכנולוגיה ולמידה של תורת האימון. כשאני עשיתי קורס מדריכי כדורסל בגיל 16 או 17, כדי לעבור את הקורס היית צריך לעבור את המגרש בכדרור עם יד ימין ולחזור עם כדרור בשמאל, דברים מאוד בסיסיים. היום אם אתה לא יודע לשחק עם הכדור בשתי ידיים ולמסור כדור בעין עקומה וכו' אז זה לא זה. המשחק היום הוא הרבה יותר שלם ובנוסף יש גם מאמנים אישיים, מאמני קליעה, מאמנים מנטליים, מאמני כוח ואתלטיקה והמערכת הרחבה הזו מאפשרת לכלל השחקנים להיות מרוכזים מאוד במקצוע".

ששר, "מחלקות הנוער נותנות היום הרבה יותר תמיכה"

"מהיום אני רק אבא שלך ולא מאמן או מבקר"

אם כן, הובן עד כה כי בשני המקרים התשוקה והרצון להפוך למקצוענים הגיעו משחקני ההווה, אך בכל זאת, עולה השאלה, האם הבנים אוהבים להתייעץ עם ההורים המנוסים או שמא הם מעדיפים לא לדבר על ענייני כדורסל בבית? כאן התשובה היא מעט שונה: "כשלוטן היה בנוער היה לנו ויכוח אחרי אחד המשחקים על הדרך שבה הוא התנהג לחבר יריב ועל איזו תנועת יד שהוא עשה לשופט וממש כעסנו אחד על השני. אחר כך חשבתי לעצמי ואמרתי - תגיד, למה אתה צריך את זה, זה לא מועיל בשום צורה. בעקבות זה קיבלתי החלטה ואמרתי לו - מהיום אני רק אבא שלך ולא מאמן או מבקר, יותר חשוב לי שתהיה בנאדם טוב וחבר טוב לקבוצה מאשר שתהיה כוכב, כי זה לא מעניין אותי. מתוך זה הוא באמת התפתח וכמו שאמרתי ההחלטה להיכנס לעולם הכדורסל היא מאה אחוז שלו ומה שאני יכול לספק זה מאה אחוז תמיכה. ככה גם צריך לגדל את הילדים בלי קשר לכדורסל בעיניי, לא משנה אם זה באקדמיה, בצבא או בכל מקצוע שהוא.

ג'ו שיתף גם הוא ואמר "בגלל ששון גדל איתי ואני מאמין שכדורסל צריך להיות כדורסל קבוצתי ושכל שחקן צריך לגעת בכדור, או בזה שצריך לעבוד כקבוצה גם בהתקפה וגם בהגנה - הייתי מדבר על זה איתו הרבה ומסביר לו את זה. כבר שנים שאנחנו רואים ביחד כדורסל וזאת חוויה נהדרת, כמובן שאני גם משתדל להגיע לכמה שיותר משחקים שלו. בנוסף, שנינו באמת אוהבים כדורסל והיה ברור לי שאני יכול לעזור לו, אבל בסופו של דבר הוא מצליח בזכות עצמו".

ההצלחה של דור ההמשך המדובר, ניכרת העונה. אמסלם בן ה-21 כאמור, חווה עונת פריצה בגליל עליון (5 נק' ו-2.1 ריבאונדים בממוצע ב-15.1 דקות) שנחשבת ל"להיט של הליגה" ומציגה כדורסל נהדר עד כה בסיבוב השני של העונה, ואילו שון בן ה-29, נמצא בכושר פנטסטי במדי האלופה, כשהוא מעמיד בחודש פברואר בליגת ווינר סל ממוצעים של 16 נק' ו-4 ריבאונדים.

בכל הנוגע לטיב הבחירות של בניהם העונה, הביעו האבות שביעות רצון: "אני מאוד שמח שהוא הגיע לגליל. אין הרבה מקומות שמאפשרים לשחקנים גם לטעות וזה מאוד חשוב, כי אם זה לא קורה השחקן לא יתקדם. בנוסף, יש שם מערכת תומכת שהמטרה שלה היא לשים את השחקנים הישראלים בבמה המרכזית ולדחוף אותם למצוינות. מה שעוד מיוחד בגליל זה היציאה מאזור הנוחות, שהיא מרכיב משמעותי שהופך אנשים טובים לאנשים מצליחים". ג'ו הוסיף כי: "לא כל כך אהבתי את חוסר ההתעניינות סביבו כשהוא חזר מהפציעה לארץ (חווה פציעות קשות בזמן ששיחק בחובנטוד בדאלונה), כי לטעמי, אני לא חושב שיש כיום חמישה ישראלים טובים יותר משון. אבל אני שמח שהוא בחולון ובעיקר שמח שהוא בארץ, בריא, שאני יכול להיות איתו וכמובן לראות אותו משחק".

אמסלם, פורח בגליל עליון

דאוסון, נמצא בכושר פנטסטי

כמו כן, למרות שצמד שחקני העבר עברו דבר או שניים ככדרוסלנים וחוו אינספור רגעים מרגשים, שניהם מעידים בפה מלא כי ההתרגשות וקשת התחושות המלוות בהצלחת הבנים, גדולה בהרבה: "זה הרבה יותר מועצם. כשאתה על המגרש אתה יודע לתעל את הלחץ והאנרגיה לאותה נקודה או התקפה. לעומת זאת כשאתה יושב בחוץ, אז אתה יודע מה הבן שלך מרגיש כשהוא על הספסל או על המגרש ואיזה מאבקים מתחוללים לו בראש וכל הדברים האלה מלחיצים אותך והאמת שזה יותר קשה אבל גם הרבה יותר משמח ברגעים הטובים" אמר אמסלם בהתרגשות רבה.  

דאוסון הוסיף בקול נרגש כי "ברור שאני יותר מתרגש מההצלחה של שון. מה שמיוחד זה שהוא כבר עשה דברים בהיסטוריה של הכדורסל הישראלי, גם אליפות עם ראשון וגם גביע עם הרצליה, זאת אומרת, הוא כבר השיג את מה שרוב השחקנים חולמים עליו והוא ממשיך לשחק. אני הייתי שחקן אחר מתקופה אחרת וגם עם סגנון משחק מעט שונה, כשהגעתי לישראל הייתי בן 30 אבל רק התחלתי את השיא שלי כשחקן, לטעמי שון עדיין לא בשיא שלו. כשהוא זכה באליפות הוא היה יותר רזה ועכשיו הוא הרבה יותר מפותח ככה שזה כבר הופך אותו לשחקן שונה ומגוון יותר. מה שחשוב זה ששון אוהב כדורסל והוא נהנה לשחק, שזה מרגש ומשמח".

דאוסון חוגג אליפות במדי ראשל"צ (2015/16), "השיג כמעט הכל ועדיין אוהב את המשחק"

ומה בנוגע להורים רבים שרוצים להגשים לילדיהם את החלום? על כך השיב דאוסון: "קודם כל חשוב שהם יהיו כנים עם עצמם, אם יש לילד כשרון אז כמובן שצריך ללכת על זה, אבל אם אין, זה רק בגדר חלום וזה עשוי לפגוע בילד. אם יש לו סיכוי אז צריך לעודד אותו לעבוד כמה שיותר קשה, לתמוך בו ולעזור לו לא לוותר על החלום. אבל מאוד חשוב - זה צריך לבוא מהילד ולא מההורים, אם זה יבוא מהילד הוא יוכל להגשים את החלום שלו, אם זה יבוא מההורים זה רק יפגע בו והוא לא יוכל להתפתח. אמסלם סיכם: "תהיו מעורבים ואל תתערבו. תתנו לילדים שלכם את המאמנים הכי טובים שיש והדבר הכי חשוב גם להורים וגם לילדים זה להבין, שזה לא מה שאתה עושה באימונים, אלא זה מה שאתה עושה בין האימונים".

אם כן, המסקנה העולה משורות אלו היא שעלינו לתת את הקרדיט המלא לשחקני ההווה בעצמם. משום שהם אלו שאחראים על ההישגים, שיכולים להגיע רק לאחר עבודה קשה, מסירות ואהבה למשחק. בנימה אופטימית זו נקווה שהכשרונות הצעירים בכדורסל הישראלי שהולכים ומתרבים בשנים האחרונות רק ימשיכו לצמוח ובאווירה הייחודית שעוד אופפת אותנו בעקבות יום המשפחה, ננסה לזכור שהספורט ככלל והכדורסל הישראלי בפרט הוא משפחה צבעונית שיכולה להיות לפעמים קצת מרגיזה ולגרור איתה הרבה אמוציות, אבל למרות הכל, מצליחה להעניק רגעי אושר ייחודיים ולרגש אותנו כל פעם מחדש.

אמסלם חוגג, "זה לא מה שאתה עושה באימונים אלא מה שאתה עושה בין האימונים"