הפועל חולון בני הרצליה הפועל בנק יהב י-ם מכבי Playtika תל אביב הפועל נופר גליל עליון הפועל בי-קיור לייזר חיפה
הפועל ויגן פרנדלי תל אביב הפועל גלבוע/גליל הפועל יוסי אברהמי אילת עירוני חי מוטורס נס ציונה הפועל אלטשולר שחם ב"ש עירוני קריית אתא

"מחויב לקולנוע, אבל גם לכדורסל"

01/07/2022
"מחויב לקולנוע, אבל גם לכדורסל"
30 שנה ל"אזרח אמריקאי", הבמאי איתן גרין נזכר באודישן הייחודי ("שיחקתי מול כל המועמדים") וביכולות השחקן הראשי: "ברמה של גארד זר" (צילום: ניקול דה קסטרו)

הקיץ לפני 30 שנה יצא לאקרנים "אזרח אמריקאי", אחד מסרטי הקולנוע הבודדים שנעשו בישראל שסובבים כמעט לכל אורכם את מגרש הכדורסל. איתן גרין, אז פרשן התוכנית המיתולוגית "צעד וחצי" בגלי צה"ל (ולפני כן גם בתוכנית המתחרה, "אחד על אחד" של רשת ב'), התמקד ביחסים בין זר אמריקאי דועך (בגילומו של גיא גארנר), על סף סיום הקריירה, שמתחבר עם עיתונאי כדורסל אשדודי (איצ'ו אביטל) המסקר את הקבוצה המקומית, שחולמת לשחק בליגה של הגדולים, אבל מהר מאוד מוצאת את עצמה במלחמת הישרדות.

הסרט זכה בזמנו – וגם היום – לביקורות נהדרות ואין עכבר כדורסל ישראלי שגדל בשנות התשעים ופסח על הצפייה בו. אחרי שלושה עשורים, חזרנו לשמוע מגרין על תהליך עשיית הסרט, למה אין פה יותר סרטי ספורט בכלל וסרטי כדורסל בפרט ומדוע בחר דווקא באשדוד כמוקד הסרט, כ-20 שנה לפני שהייתה לעיר קבוצה בליגה הבכירה בכדורסל.

גרין סיפר לא פעם שבכל סרט "יש קצת ממנו" והשילוב בין שתיים מהאהבות הכי גדולות שלו, כדורסל וקולנוע, גרם לו לרדת לפרטים הכי קטנים כדי להיות מדויק ככל הניתן. "יש לי מחויבות לקולנוע, אבל גם לכדורסל", הוא מדגיש, "אני לא יכול לאפשר לעצמי שחברים שלי מהכדורסל יבואו לראות את הסרט, אריה מליניאק למשל, ויגידו ישר שהשחקן ההוא או השחקן הזה לא יודעים להקפיץ או לזרוק. ראינו לא מעט סרטי ספורט שבהם לא שמו דגש על זה ולי זה מאוד חורה. אחרי שתי הקפצות אני כבר יכול להגיד אם מי שעומד מולי שיחק כדורסל כילד או לא והאם הוא בא מרקע של כדורסל".

הדקדוק הזה הביא למעין אודישן מיוחד, כאשר גרין שיחק אחד על אחד מול כל 20 המועמדים הסופיים לגלם את התפקיד הראשי של מייקל, הכדורסלן הזר: "אבי קליינברגר, גיסו של אלי ישראלי ז"ל, חבר ושותפי להנחיית 'צעד וחצי', עבד בלוס אנג'לס ופירסם מודעה במגזין 'וראייטי' שאנחנו מחפשים שחקן בגובה 1.90 מ' לערך לטובת תפקיד בסרט כדורסל. קיבלנו משהו כמו 200 הצעות ומתוכם בחרתי את 20 המתאימים ביותר. טסתי במיוחד לקליפורניה, אבי סידר לי אולם וכדור ושיחקתי נגד כל המועמדים הסופיים לתפקיד הראשי. רציתי לדעת שהם שייכים לענף, אבל לא מצאתי מישהו טוב מבחינת הכדורסל. המועמד ה-20 והאחרון היה גיא גארנר, שהיה נשוי אגב לבת של סמי דייויס. איך שמסרתי לו את הכדור והוא החזיר לי, ידעתי שזה הבן אדם מכל הבחינות: גם שחקן טוב, גם כדורסלן טוב וגם נראה טוב".

המבחנים על גדות הירקון

גרין קיווה לאתר מישהו עם רקע של כדורסל ומצא לדבריו שחקן ברמה גבוהה במיוחד: "אם שואלים אותי, הוא בקלות היה יכול לשחק גארד זר בליגה הלאומית בלי שום בעיות. היו לו יכולות יוצאת מן הכלל, אתלט וחזק עם כישורים נפלאים. נדלקתי עליו מיד וליהקתי אותו, אחר כך נכנסנו לפאוזה קצרה כי הייתה מלחמת המפרץ אבל מיד אחריה חזרנו לצלם. על הסט, הוא ואיצ'ו אביטל היו נהדרים, היה תענוג לעבוד עם שניהם. היו נחמדים נורא, ידעו את כל הטקסט בעל פה ושיחקו נפלא. מאוד נהניתי מהם".

מלבד הופעות אורח פה ושם, הקריירה שלו לא ממש המריאה אחר כך.
"מבחינה קולנועית, הוא לא ממש 'עשה את זה'. אבל זה הוליווד, קשה שם מאוד: 20 אלף איש מסתובבים שם, כל אחד רוצה להיות שחקן ואי אפשר לדעת מה יפתח לך את הדלת. בעיניי הוא היה נהדר, שמרנו על קשר פה ושם אבל בסוף זה התמוסס. מבחינת כדורסל, הוא לא שיחק מעבר לרמה של בית ספר תיכון, אבל אני בטוח בזה שפה בליגה הלאומית הוא היה עולה בחמישייה הראשונה. היה לו ג'אמפ שוט נקי, היה מטביע בקפיצה מהמקום. שחקן, נו. אגב, בדיוק כמו בסרט, גם בחיים הייתה לו פציעה בברך".

יש הרבה קטעי כדורסל בסרט, גם את שאר השחקנים בחרת ככה בפינצטה?
"לקחתי אך ורק שחקנים שיודעים כדורסל, בוודאי. הקבוצות 'היריבות' היו רובן קבוצות אורגניות מהליגות הנמוכות: נס ציונה, גבעת שמואל, בית"ר ר"ג וכו'. בין היתר אפשר למצוא שם כמה שחקנים 'אמיתיים', יובל אשכנזי למשל. לקבוצה של מייקל בניתי סגל אחרי יום מבחנים באיצטדיון הפתוח של בית"ר ת"א על גדות הירקון".

מלבד "מלך הסלים" עם דובי גל, סרט הכדורסל היחיד שנעשה פה קודם היה "עיניים גדולות" של אורי זוהר ז"ל. שאבת ממנו השראה?
"קשה להגיד שלקחתי ממנו השראה. מדובר בסרט טוב מאוד, אבל זה סרט אחר לגמרי. זוהר ז"ל התמקד בקולנוע ועשה סרט נפלא, אבל הכדורסל משני שם. לי באופן אישי, קטעי הכדורסל הפריעו שם. זה נכון שהיו שם שחקני כדורסל טובים מאוד, אבל רובם היו מעבר לשיאם. לי היה איכפת מאוד מקטעי הכדורסל בסרט, באופן שאולי אפילו היה מוגזם: בשלב העריכה, הייתי משגע את העורכת. 'זה אאוט, הוא דורך על הקו'. היא הייתה עונה לי 'מה איכפת לי מהאאוט שלך!'. מבחינת קצב, היא כמובן צדקה, אבל לא יכולתי לאפשר לעצמי טעויות כל כך גסות מבחינת כדורסל בסרט".

למה בעצם אין פה יותר סרטי ספורט?
"זה לא רק פה, יחסית גם בעולם אין הרבה. מבחינת הוליווד, לסרטי ספורט אין הצלחה גדולה בקופות וכמות הפרויקטים בהתאם. להוציא סרטים על אגרוף אולי, שכמעט תמיד תפסו בבתי הקולנוע, לא נעשו המון סרטי ספורט אם מסתכלים על זה באופן יחסי לכלל הסרטים. היו סרטי ספורט נהדרים לאורך השנים, אבל הם מעולם לא היו שוברי קופות גדולות. אולי גם בזמנו הייתה מחשבה שיש להם מספיק ספורט חי בטלוויזיה ולא צריך עוד. גם אלו שנעשו, היו לרוב על בייסבול, כי זה מה שהאמריקאים אוהבים. גם שם הלכו למיינור ליגס, הליגות הנמוכות, כמו שאני עשיתי, כי לך תעשה סרט על בוסטון סלטיקס שכולם כבר מכירים. אולי עכשיו זה ישתנה. כל הסרטים הגדולים, אם לא מדברים על משהו נוסף מלבד ספורט כדי לקבל את הנפח האמיתי, לא באמת שווים – כבר עדיף לראות כדורסל ישיר בטלוויזיה".

ראש העיר בתפקיד עצמו

אם מסתכלים על הקאסט של הסרט, לא מוצאים שם יותר מדי שמות מפורסמים. את גרין זה ממש לא הטריד: "אני במאי של 'טייפ קאסט', אני מחפש את האנשים המתאימים ולאו דווקא את המפורסמים. איצ'ו היה אז בתחילת דרכו, נדמה לי שהוא אולי עשה תפקיד קטן אצל עמוס גוטמן לפני כן (בסרט "חימו מלך ירושלים"). זה היה התפקיד הגדול הראשון שלו בקולנוע ואולי גם האחרון, אני חושב שהוא שחקן נהדר. אחותו בסרט, אווה חדד, היא ישראלית-אמריקאית שהגיעה ממש ברגע האחרון. היא למדה ספרות בניו יורק, ראיתי אותה והיא הייתה בדיוק מה שחיפשתי. לימים היא נישאה ליונתן גפן. השם הכי מפורסם על הסט היה חיים בנאי".

מבחינת כדורסל, השם הכי מפורסם היה ארט האוזי, ששיחק בשעתו בבית"ר ת"א ועשה קריירה נאה מלבד ישראל גם באיטליה ובספרד.
"כן, אני לא זוכר בדיוק דרך מי פניתי אליו והוא הסכים. הוא היה מקסים, עשה מה שצריך ובא לצילומים עם הרבה התלהבות. קיבלתי את התחושה שהוא היה מבסוט להצטלם. בחור מקסים וצנוע. מה שמצחיק הוא שאין לו סצינת כדורסל אחת בכל הסרט, הוא משחק את חבר של מייקל".

חששת כשהסרט יצא לאקרנים שהוא לא יצליח כי הוא עוסק בכדורסל או כי אין בו שמות מפורסמים?
"כשיוצא סרט, תמיד יש חששות, מכל הסוגים. כשעושים סרט, זה לא מעסיק אותי בכלל. אני רק מתרכז בלעשות את הסרט הכי טוב שאני יכול לעשות. לפני שהוא יוצא יש כמובן חששות ותקוות, אבל אני לא מכוון לשם. בלילה הראשון כשיוצא סרט, אני יושב בבית, מרים טלפון לקופות ומתעניין כמה כרטיסים נקנו וכו'. הגאוותנות שלי לא מאפשרת לי לצאת ולהסתובב סביב הקולנוע ול'רחרח'. בראש אתה מתעסק באיך הסרט יתקבל, מה יכתבו עליו וכו'. באופן טבעי, כשאתה נחשף לציבור, אתה יותר פגיע ומתוח. לשמחתי, הסרט התקבל יפה מאוד על ידי הביקורות. כתבו עליו יפה ועוד ממשיכים לכתוב עליו מדי פעם. הסרט צבר לו אוהדים וזה משמח אותי מאוד. מבחינת הקהל, לא בדיוק חנקו את הקופאי, בוא נגיד ככה. כן נמכרו כרטיסים, אפשר להגיד שמהבחינה הזו הייתה הצלחה מתונה, אבל זו לא הייתה הצלחה קופתית גדולה. שימח אותי ועדיין משמח אותי שאנשים התחברו אליו ונהנו ממנו".

בין הסרט הראשון שלך לבין הסרט השני חלפו שנתיים בלבד. ואז עברו שמונה שנים עד הסרט הבא, שהיה "אזרח אמריקאי". העבודה עליו הייתה כל כך ממושכת?
"בממוצע, אני עושה סרט כל 5-6 שנים ואני בשום אופן לא מתלונן על זה, זה קצב טוב מבחינתי. אגב אחרי 'אזרח אמריקאי' לקחו לי 4 שנים להוציא את הסרט הבא, 'זולגות הדמעות מעצמן'. הסיבה שלוקח לי זמן היא מכיוון שאני כותב את התסריט רק במשך שנתיים. בין אם אני כותב אותו או שולח לקרנות, אני כל הזמן עסוק בסרט הבא. במקביל, אני מלמד קולנוע. ההוראה היא קריירה שנייה או אולי אפילו שלישית מאוד יקרה לי, אני מאוד גאה בה".

מדוע מיקמת את הסרט דווקא באשדוד?
"הבחירה הראשונה שלי הייתה אשקלון, כי גדלתי שם, אבל בקולנוע יש חוקים מאוד מדויקים ואילוצים, שאז היו עוד יותר גדולים ומשמעותיים. אשקלון רחוקה יותר מאשדוד בקצת ואז אתה מאבד זמן צילום, משלם תוספת שעות וכו'. בסוף זה כמובן גם שיקול תקציבי. אשדוד הייתה בחירה מצוינת: אירחו אותנו בצורה נהדרת וראש העיר דאז, צבי צילקר ז"ל, אפילו גילם את עצמו. במוזיאון העירוני ביקשו את הסרט לא מזמן, הם מאוד גאים בו וזה מחמם את ליבי. באנו לאשדוד לסיור ראשוני, הגישה שלהם הייתה מאוד חיובית, האולמות הצטלמו טוב וכאמור המרחק היה מתאים. באותה מידה זה היה יכול להיות במקום רחוק יותר כמובן, אם התקציב היה מאפשר זאת. רציתי תחושה של פרובינציה, לא עיר גדולה. היה לי חשוב להדגיש את הזרות והבדידות של שחקן אמריקאי בפריפריה שנמצא פתאום מחוץ לת"א. היום אשדוד זה כבר 'קרוב' כמעט כמו ראשל"צ והייתי הולך כנראה לפריפריה רחוקה יותר".

אמרת שיש בך קצת מהכדורסלן מייקל וקצת מהעיתונאי יואל. למי מהם התחברת יותר?
"הייתי שחקן כדורסל לא רע, שיחקתי בנבחרת תיכון חדש ואפילו הייתי קפטן. שיחקתי עם אריה מליניאק שהיה שנתיים מעליי, בנוסף שיחקו איתי בחמישייה יוני רכטר ואבי נשר. בחצי בית הספר ידעו מי אני בזכות הכדורסל ונהניתי מזה. התאמנתי תקופה מסוימת בהפועל צפון וכיוונתי להמשיך לשחק, אבל הבנתי מהר שאני לא שם. שבשביל להיות שחקן צריך להקדיש את כל חיי לכדורסל וגם אז אגיע אולי להיות רכז מחליף בלא יודע איפה, אז עשיתי סוויץ' לקולנוע. תמיד הייתי בן אדם כותב וזה הוביל אותי לשם. הרגשתי שאני לא רוצה להקדיש את חיי לכדורסל, אבל כשעבדתי כפרשן כדורסל, זה מילא לי את המקום הזה. היו לי הרבה חברים כדורסלנים אמריקאים כמו בארי לייבוביץ', ג'ון וויליס וג'ונתן דלזל, כך שבאיזשהו מקום, כשהייתי איתם הייתי קצת יואל. הערצתי אותם והם נתנו לי להתקרב, זו הייתה תחושה טובה. אני מרגיש שאני שניהם".

גם אתה עכבר כדורסל כמו יואל בסרט?
"בצעירותי הייתי פריק די רציני של כדורסל, ידעתי את הסגלים של כל קבוצות ה-NBA, מאיזה קולג' הגיעו השחקנים וכו'. עד היום אני עוקב, אבל כמובן פחות מאז".

סרטי ספורט שאהבת במיוחד

חלומות כדורסל – Hoop Dreams ("דוקומנטרי טוב מאוד")
ימי התהילה – Hoosiers ("סוחף")
מעריצה צמודה – Bull Durham ("סרט נהדר")
הטוב מכולם - The Natural ("לא זכה לתהודה רבה בארץ אבל אני ממליץ מאוד")
עיר שמנה - Fat City ("אם כי הוא לא בדיוק סרט על ספורט")
בונוס
לייקרס: קבוצה מנצחת - Winning Time: The Rise of the Lakers Dynasty ("כתובה נורא ומשוחקת נורא אבל ראיתי אותה בהתלהבות גדולה")

האפליקציה של ליגת WINNER סל

הורידו עכשיו את האפליקציה החדשה שלנו ותוכלו להיות איתנו בכל מקום, לעקוב אחרי המשחקים אונליין ולהיות ראשונים לקבל את כל המידע על ליגת WINNER סל
facebook twitter instagram youtube
מנהלת ליגת העל בכדורסל