"מקווה שנעשה משהו מיוחד עבור העיר"

בימים האחרונים החלה רכבת אווירית מארה"ב לישראל של זרים ומתאזרחים, אבל יש גם כאלו שנשארו בארץ לאורך כל התקופה הזו. אחד מהם הוא טוני גפני, קפטן עירוני נהריה ואחד השחקנים הכי ותיקים ומנוסים בליגת ווינר סל, שחיכה בסבלנות לתום הפגרה הכפויה כדי שיוכל לחזור לעשות את הדבר שהוא הכי אוהב: לשחק כדורסל. ואם לדייק, לדבריו: לשחק כדורסל ולנצח.

"באמצע חודש מרץ, כשהכל התחיל והדברים היו לא ברורים, היינו חייבים לקבל החלטה", מספר קפטן נהריה בראיון לאתר המנהלת על פרוץ המגיפה, "אשתי הייתה בחודש שביעי והיו לנו את השיקולים שלנו. לא רצינו לעשות שום דבר שיסכן את אשתי או את העובר, קיבלנו תמיכה והמון עזרה מהמועדון ובאופן כללי המצב בישראל הרגיש בטוח יותר מאשר בארה"ב. הלב שלנו רצה להיות עם המשפחה, כמו כל אחד במצב כזה, אבל הראש אמר לנו להישאר פה בסיטואציה הטובה והנוחה שאירגנו לנו. אני מודה מאוד למועדון על העזרה שלו".

איך עברה עליכם תקופת הסגר?
"הדירה בה אנחנו גרים הפכה את המצב לנסבל ונוח יותר. יש לנו חצר, בימים החמים מילאנו בריכה קטנה לילד ויש לו גם טרמפולינה לקפוץ עליה ולהוציא אנרגיות. זה לא מצב אידיאלי לאף אחד, אבל בכנות, אני לא יכול להתלונן. לאשתי עם ההריון זה מן הסתם היה קשה יותר, אבל אל תכתוב את זה (צוחק)... אנחנו בשכונה נהדרת, שמרנו על ההוראות וביחס ללא מעט אנשים שגרים בלב ערים בלי אפשרות להתאוורר בחוץ, המצב שלנו היה טוב".

שמרת על קשר עם החברים מהקבוצה?
"בוודאי. קודם כל, אני וקואץ' דני (פרנקו) מדברים בלי קשר בכל יום ובתקופה הזו דיברנו אפילו יותר. לא רק על כדורסל, אלא גם החלפנו טיפים על הכנת אוכל, שמירה על הילדים וכו'. דני ואני הולכים הרבה שנים אחורה, הוא מאמן גדול שתמיד מוציא את המקסימום מהחומר שעומד לרשותו ומוצא את הדרך להפוך כל קבוצה למנצחת ותחרותית. דיברתי כמובן גם עם כל החבר'ה מהקבוצה, גם הישראלים וגם האמריקאים. אנחנו קבוצה קטנה ומחוברת ושמרנו על קשר. החבר'ה שלנו בארה"ב היו מפוזרים בכל רחבי המדינה, בחלק מארה"ב המצב קצת יותר טוב וזה מאוד תלוי איפה אתה נמצא בכל מה שקשור להנחיות המקומיות, ההגבלות ומצב התחלואה. לשמחתי הגדולה כולם בסדר והמשפחות שלהם בריאות. אני יכול להגיד שכולנו בעיקר חיכינו שזה ייגמר, כמו כל העולם".

איפה תפסה אותך ההודעה על חידוש הליגה?
"כששמעתי שהליגה חוזרת, התרגשתי מאוד כמובן כי אני כבר רוצה לחזור לשחק. החודשיים האלו היו כמו פגרה ארוכה באמצע העונה ואני חושב שפרט ל-2010, כשהייתי מושבת בשל פציעה, לא הייתה לי תקופה כל כך ארוכה בלי כדורסל. לאורך כל הזמן הזה קיוויתי שמשהו יקרה ונוכל לחזור לשחק. לא רק אנחנו אגב, אלא שכל העולם יחזור לקדמותו, כולם יהיו בריאים ויוכלו לשוב לשיגרה. ככדורסלן, קשה לחשוב על עונה 'לא סגורה'".

דיברת לאחרונה על מחשבות פרישה בסוף העונה הנוכחית. המצב גרם לך לשנות את דעתך?
"בכנות, אין לי שום מושג כרגע. פיזית, אני מרגיש כמו בן 25 ובטוח שאני יכול לשחק עוד חמש שנים. הדבר היחיד שהשתנה מבחינתי הוא אולי בזמן ההתאוששות אחרי משחק אבל גם זה לא משהו משמעותי. זה לא קל לחיות הרחק מהבית כל כך הרבה שנים וגם ככה אף אחד לא יודע מה יקרה בעוד כמה חודשים. אני יכול להגיד שאם אמשיך לשחק, זה יהיה רק בישראל. נחכה ונראה".

יש לך כבר מחשבות על החיים שאחרי הכדורסל?
"פחות או יותר. אני ופייטון סיבה (שחקנה של אלבא ברלין) עובדים על פודקאסט שייקרא Ball Around the World ומתכננים להעלות אותו בקרוב. אנחנו בשלב העבודה על זה, בודקים את מי יהיה מעניין לארח וכו'. אנחנו רוצים לייצר משהו מעניין לאוהדי הכדורסל ולגרום להם הנאה, כי הם לא תמיד נחשפים לאחורי הקלעים של הענף. שנינו עברנו הרבה כדורסל ואני מרגיש שאני יכול לכתוב ספר על כל החוויות שלי. אני מבטיח שיהיו לנו אורחים מעניינים מאוד".

אפשר להניח שכמו כל חובבי הכדורסל בעולם, היית צמוד בימים האלו ל"ריקוד האחרון" על מייקל ג'ורדן והשושלת של השיקגו בולס?
"בהחלט, אני גם יכול להבין למה אנשים כל כך מתחברים לזה. זה לא רק הכדורסלן הכי טוב אי פעם, אלא גם תוכנית שמראה דברים שאוהדים בדרך כלל לא נחשפים אליהם. במיוחד עכשיו כשאין ספורט חוץ מבייסבול קוריאני וכדורגל בלארוסי או משהו כזה, זה נתן לאנשים משהו לצפות לו כל שבוע. הרבה מאיתנו משחקים כדורסל בגלל מה שהוא עשה עבור הענף. מבחינה אישית, מה שאני רואה הוא בערך מה שציפיתי לו, אני לא מופתע. קראתי שהוא פחד שזה יוציא אותו באור שלילי, אבל זה לא שינה את הדעה שלי עליו לכאן או לכאן. האישיות שלו לא שונה בהרבה מקובי בראיינט, שהיה כזה גדול מאותן סיבות. התוכנית עשויה טובה מאוד ונהניתי במיוחד מהמחווה לקובי בפרק 5".

כאחד שהתאמן עם בראיינט, למה אפשר לצפות לדעתך מהדוקומנטרי שצולם עליו? האם יש סיכוי לקבל חשיפה דומה מהיומיום או שהדברים השתנו?
"לא חושב שמישהו באמת יודע. הרבה אנשים לא ידעו בכלל שהיה צוות צילום שעקב כל כך מקרוב אחרי הבולס של 97/98. הלוואי וצולמו דברים מאחורי הקלעים של קובי והלייקרס שעוד לא ראינו ולא נחשפנו אליהם, במיוחד עכשיו כשהוא כבר לא איתנו. אני בטוח שזה יעלה חיוך בקרב אוהדים רבים שמתגעגעים אליו כל כך".

איזו חוויה אתה זוכר מהקיץ שבו התאמנת לצידו בלייקרס?
"המאמן האישי שלי, דייויד ת'ורפ, אמר לי שחשוב שאהיה הראשון בכל אימון. כלומר אם קבעו ב-10 בבוקר, להגיע כבר ב-8. גם ככה תמיד בתיכון ובקולג' הייתי הראשון על הפרקט, אני מאלו שהיו ישנים עם מדי המשחק/האימון ומגיעים לפני כולם. הגעתי ב-8 בבוקר ביום הראשון של האימונים, שמעתי כדור קופץ וזה כמובן היה קובי. חשבתי לעצמי: 'הוא רק זכה באליפות, הוא צריך להיות בחופשה בהוואי בתקופה הזו של הקיץ', אבל זה מה שהפך אותו לכזה גדול. בכל אימון הקדמתי עוד יותר וניסיתי להגיע למגרש לפניו, אבל זה לא הצליח. אני חושד שהוא ישן שם או משהו... הוא באמת היה משהו מיוחד ועצוב לי מאוד שהוא כבר לא איתנו".

הגעתם לגמר גביע היסטורי ולא הייתם רחוקים מתואר. מה הציפיות שלך מהקבוצה עם חידוש הליגה?
"כשבאתי לעירוני נהריה, דיברתי עם דני על המטרות שלנו ולשנינו היה ברור שלא הייתי מגיע אלמלא היה לנו סיכוי לזכות במשהו. כשהגעתי לירושלים ואמרתי שאני רוצה לזכות באליפות, חלק מהאנשים צחקו ותראו איך זה נגמר. יש הרבה שחקנים שיודעים לקלוע, אני תמיד הייתי שחקן שרק רוצה לנצח. יש לנו המון כישרון בקבוצה ולא הופתעתי בכלל שהיינו במרחק זריקה של ג'רל (מקניל) מזכייה בגביע. זה היה גמר הגביע החמישי שלי בקריירה ובכל קבוצה כמעט זו הייתה סוג של הפתעה. ההגעה לשם היא לא פרס מספק מבחינתי, אני מאוד גאה במה שעשינו אבל המטרה שלי היא להביא עוד התרגשות ועוד כבוד לעיר שלנו, שעברה המון בחודשים האחרונים, מאסון ההצפה ועד לווירוס כמובן. העיר הזו חזקה בטירוף, היה כיף וכבוד גדול להגיע עם הקבוצה לגמר והרגיש שהתושבים פה בטירוף. אני מקווה שתהיה לנו הזדמנות לעשות עוד משהו מיוחד עבורם ועבור העיר כולה".